יומן כתיבה: קולו של הספק

בדרך כלל הוא נשמע אחרי שהרבה זמן לא כתבתי; אבל הוא יכול לצייץ גם בתקופות פוריות, ולפעמים דווקא בתקופות של הצלחה, כשהפוקוס מוסט מהכתיבה כשלעצמה אל תופעות הלוואי שלה - פרסום, הוצאת ספרים, חלומות על פרסים ספרותיים ומבקרים שיוצאים מגדרם - דווקא אז הוא עלול להשמיע קולו ברמה ואפילו להלום על קירות המוח שלי מבפנים ולצרוח.

ואם, למרות הקול, אני מתיישבת לכתוב, בדרך כלל אנסה קודם כל להשתיק אותו.

ואז אני נזכרת שלפי גישת ההתמקדות שהתחלתי לתרגל לאחרונה אין צורך להשתיק אותו.
אפשר להקשיב לו באמפתיה או לפחות בכבוד. לתת לו להתבטא, בראש שלי או על גבי הנייר, כדי שלא ירגיש דחוי וינג'ס לי בעוצמה גוברת והולכת עד שלא אוכל לשמוע שום דבר אחר.

להקשיב לו גם כי בעצם הוא בעדי, גם אם הוא לא מצליח לבטא את זה בצורה מושלמת.

משום כך אני מנהלת אתו שיחה. אני שואלת אותו מה הוא רוצה להגיד לי ואני מקשיבה ורושמת. כמו מראיינת טובה אני מנסה לרדת לשורשי העניין. וכמו מראיינת טובה התפקיד העיקרי שלי הוא להקשיב, בלב פתוח, ולרשום. בדרך כלל הוא יגיד לי דברים מעניינים. יתרה מכך, אם אקשיב בתשומת לב ובאכפתיות, בלי להזדהות אתו אבל עם עניין אמיתי, אני יכולה ללמוד דבר או שניים על הקושי שלי לכתוב.

אפשר לעשות מזה תרגיל כתיבה. חמש עד עשר דקות של הקשבה, כתיבה, הקשבה וכתיבה.
רוב הסיכויים שברגע שתתחילו זה יזרום.

אצלי, למשל, היום זה נשמע ככה:

גלית: שלום, מר ספק. אני שמחה שאנחנו נפגשים שוב. אשמח לשמוע מה יש לך לומר לי.
מַרסָפֶק: אני בספק אם בכלל יש לי מה להגיד לך. את כל כך בטוחה שמה שאת כותבת מעניין מישהו, את כל כך עסוקה בעצמך, לא מסתכלת בכלל מסביב. לא בא לי אפילו לדבר אתך.
גלית: אני שומעת אותך. אתה אומר שאתה לא רוצה לדבר אתי. אתה אומר שאני בטוחה שמה שאני כותבת מעניין מישהו ושאני עסוקה רק בעצמי.
מרספק: כן. ותפסיקי לשקף לי, לעזאזל. את נשמעת כמו מפגרת, תסלחי לי.
גלית: אני סולחת לך.
מרספק: ותפסיקי לקטוע אותי. כשאני אצליח להגיד משפט אחד רצוף או לפחות לחשוב משפט אחד ברצף אני בטוח שאת לא תהיי כל כך שבעת רצון מעצמך. אז פשוט תקשיבי לי!
גלית: אני מקשיבה...
מרספק: לא, הנה את עונה לי במקום פשוט להקשיב!
גלית: (מהנהנת בהקשבה. מרספק לא רואה אותה כי הם רק מתכתבים, אבל אחרי זמן-מה בשתיקה רועמת הוא ממשיך).
מרספק: אני פשוט לא בטוח שמה שאת עושה הוא טוב. אני חושש שאת סתם תבזי את עצמך אם תפרסמי את זה. זה נראה לי מביך. לא רק מה שאת כותבת כאן, בבלוג. בכלל. בעיקר מה שאת כותבת במחשב, הספר הזה שלך. את כותבת אותו כבר שנים, לא מוכנה להראות לאף אחד כאילו מי יודע מה איזה אוצר יש לך שם, והאמת היא שאת פשוט יודעת שזה גרוע, לכן את לא מראה. נכון?
גלית: אני... אֶה... פשוט תמשיך, אני מוכנה לשמוע עוד.
מרספק: את מוכנה לשמוע. זה לא שאת באמת רוצה לשמוע.
גלית: תראה, לאף אחד זה לא קל, לשמוע את קול הספק.
מרספק: אז גם את רוצה להשתיק אותי?
גלית: לא. אני רוצה לשמוע אותך. זה חשוב לי מה שאתה אומר. ובקשר למה ששאלת, אני לא יודעת אם זה כל כך גרוע עד שאני מתביישת להראות או שאני פשוט... חושבת שזה עוד לא מוכן.
מרספק: אבל את תמיד אומרת לאנשים שלא חשוב התוצר, לא חשוב מה שהם כותבים ולא חשוב לפרסם את זה, חשוב רק עצם הכתיבה. והנה, את בעצמך לא מיישמת את זה.
גלית: יכול להיות שאתה צודק. זה מאוד קשה להיות בתוך תהליך, ולהיות די לבד עם זה, ו...
מרספק: עכשיו את מתבכיינת.
גלית: זה אתה אמרת או שזה היה קולו של המבקר הפנימי? כי אני ממש מעדיפה לארח כל אחד מכם בנפרד, אם אפשר. גם אני בנאדם, אתם יודעים.

***

וכן הלאה.

מעניין אם גם לכותבים אחרים יש קול כזה.
בעצם, אני יודעת שיש להם.
מעניין איך הוא נשמע אצלם.

ציפיות הן התנגדויות

ציפיות הן התנגדויות. המשפט הזה צץ לי יום אחד ומאז אני שואלת את עצמי מה הוא בעצם אומר. למה אני מתכוונת כשאני אומרת שציפיות הן התנגדויות?

אני רוצה לסייג ולומר – לפעמים. לפעמים ציפיות הן התנגדויות. בפעמים אחרות ציפיות הן התכוונות, תכנון, מעוף, מיקוד האנרגיות, שאיפות לגיטימיות...

ועכשיו שסייגתי, אתבונן פה על המסך על אותן פעמים שבהן ציפיות הן התנגדויות. איזה סוג של ציפיות הן התנגדויות שמחופשות לציפיות? (אני רואה הבהוב תמונה – ציפיות של כריות שההתנגדויות לובשות אותן כמו היו גמדוני בית).

למשל, הציפייה לכתוב ברצינות. ולכתוב הרבה. הציפייה לכתוב על משהו מסוים. והציפייה שזה יהיה משהו טוב. הציפייה לכתוב "טוב" היא התנגדות לעצם הכתיבה. או הציפייה לכתוב "שירה" או "סיפור קצר" דווקא. או לכתוב מהדמיון ולא מהחיים. עצם הציפייה לכתוב על... משהו. מסוים. ולא על מה שייכתב כשאתיישב ואנשום ואקשיב ואתחיל להריץ את היד על הנייר או להקליד, כמו עכשיו.

זה קצת מה שקרה לי מאז ששמעתי בראש שלי את המשפט הזה, "ציפיות הן התנגדויות". חיכיתי שאדע מה זה אומר בדיוק ואז אתיישב ואכתוב את זה. מושלם כזה. אתנה קופצת מהראש של זאוס, fully armed.

הציפייה לדעת מה עומד להיכתב היא כמו הציפייה לדעת מה עומד לקרות. הבת שלי אמרה לי לפני סוף החופש הגדול, "יש לי המון ציפיות לקראת בית הספר." היא אמרה את זה כמעט בהתנצלות, כי היא יודעת שציפיות מפחידות אותי. כי מה יקרה כשהן לא יתגשמו?

לצפות לכתוב טוב, או לצפות שהכתיבה תביא לי משהו (תהילה, סיפוק, כסף, אהבה?), זה בין היתר מאמץ לשלוט בדברים שאין לי שליטה עליהם. זאת שאיפה לשלמות. שאיפה לשלמות ממיתה אותי (כתבתי על זה פעם משהו אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לפרסם אותו. ומה אם הוא לא מושלם?). שאיפה לשלמות מפריעה לי בחיים, מפריעה לי לכתוב, לנקות את הבית, להתקשר לחברה (כי מה אם זה לא הזמן המתאים לה בדיוק?).

אני רוצה לחיות. הכתיבה ממלאת אותי חיים. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לחיות. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לכתוב. ואם אפילו הציפייה הזאת משתקת אותי, הציפייה "פשוט לכתוב" – כי בדרך כלל, אני מודה, לא כל כך פשוט לכתוב – אני יכולה קודם כל רק לשבת כדי לכתוב. ולא לכתוב כלום. רק להתחיל לחפש את התנוחה הנוחה לי. 

להתיישב. לקחת ליד את העט. לפתוח את המחברת.

לפני די הרבה שנים ישבתי עם כותב דגול. הוא היה חולה מאוד. דיברנו על עישון. אני הייתי מעשנת שעישנה, הוא היה מעשן שאסור לו לעשן. "הפוזה," הוא אמר, והחווה תנועת יד שאוחזת סיגריה דמיונית, "לזה אני מתגעגע."

בואו נתחיל מהפוזה. שולחן, כיסא, מחברת, עט. יפה לי?     

---------------------------------------------------------------------------------------------------