יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

לכתוב בסדנת כתיבה (או: לעבור את הגבול)

כשאני מנחה סדנת כתיבה, כמעט תמיד אני כותבת יחד עם כולם את התרגיל שנתתי, ואחר כך לפעמים קוראת אותו בקול בסבב הקריאה, עם כולם. אני מרגישה שהחשיפה של חוסר השלמות של המלים שלי היא הצהרת אמון.
אני מאמינה בכתיבה, אני אומרת לשאר הכותבים שנמצאים אתי באותו הרגע. אני מאמינה שהיא חשובה לא רק בגלל הפירות שלה – המלים, המשפטים, השירים, הסיפורים, המאמרים וכו' – אלא גם כשלעצמה. הקריאה בקול של תרגיל ערום, שלא עבר עריכה ושכתוב ואפילו לא קיבל את חותמת האישור, את ויזת המעבר ממני החוצה, היא צעד אל מקום לא בטוח, אולי אפילו מסוכן. ולכן היא צעד של אמונה.
אני חושבת על מעבר הגבול האחרון שהייתי בו, כבר עברו מאז כמה שנים, מעבר הגבול בטאבה.
להבדיל משדה התעופה, שלוקח אותנו לחו"ל עוד לפני שעלינו למטוס באמצעות החגיגיות והזרוּת שבו, באווירת הנופש המאורגן שבו, בתחושת החו"ל של חנויות הדיוטי-פרי, להבדיל מכך מעבר הגבול בטאבה הוא מקום מלא פחדים. כמעט כתבתי "מלא הבטחה", ובאמת הוא מלא הבטחה, אבל איכשהו, אצלי לפחות, מתלווה להבטחה הזאת גם תחושת פחד מעורפלת.
אני נזכרת בפעם הראשונה שנסעתי לסיני אחרי שחזר לשם השלטון מצרי. נסענו שני זוגות לשארם א-שייח', ומעבר הגבול היה צמד קראוונים לוהטים בצד הישראלי ועוד אחד או שניים בצד המצרי, ואת החבר של החברה שלי עיכבו וחיטטו לו בכל התיק. אני לא זוכרת אפילו אם זה היה בהלוך או בחזור, בצד הישראלי או המצרי. הוא והיא התבדחו על זה שיש לו מין פרצוף כזה שתמיד עוצרים במעברי גבול, וכעבור כל השנים אני עדיין יכולה לחוש שמתחת להתבדחות שכן הפחד הקדום מפני הלא-ידוע. פחד מפני הרשויות – אלה שיודעות את מה שאתה לא יודע, אלה שבידיהן הכוח להרשות או לאסור.
אולי זאת אחת הסיבות שאני כותבת וקוראת יחד עם המשתתפים בסדנאות: כדי להיות בטוחה שלעולם לא אהיה בצד שמפחיד אחרים, בצד שבידו הידע והכוח.
לא, אני מעדיפה להיות בצד שפותח את המזוודה שלו בלב רוטט, גם אם זה באמת מפחיד ואפילו מסוכן. אני מעדיפה להיות בצד הפגיע, שלא בטוח ולא יודע – אבל מאמין.

כמו שתמיד האמנתי וגם היום אני מאמינה (אפילו שלא הייתי שם כבר שנים) שמעבר לגבול בטאבה שוכנים חופי סיני, ובתוך מי הים אפשר לראות דגים ואלמוגים בצבעים מופלאים והשקט שם עמוק ממה שביכולתי לדמיין כרגע.

***
ואלה סדנאות הכתיבה שנפתחות באוקטובר, אחת למבוגרים והשנייה לילדים:



יום ראשון, 12 בינואר 2014

לעשות לך מקום לכתוב

כשאני חושבת על מקום לכתוב, הרבה פעמים אני חשה מין תחושה של חלל וזמן ומחשבה מעורפלת על כתיבה. עצם הרעיון לכתוב הוא כבר בגדר פינוי מקום בראש ובגוף. אפשר להישאר במקום המעורפל הזה הרבה זמן. שנים. מותר. אבל כתיבה של ממש תִקרה רק כשאפנה לעצמי מקום ממשי בעולם. חדר משלי וזמן משלי (וכסף משלך, היתה מוסיפה וירג'יניה וולף. משום מה הרבה פעמים משמיטים את עניין הכסף).
          
אבל זאת לא חייבת להיות פינת הכתיבה האידיאלית שלי. זה לא חייב להיות השקט המוחלט, הבקתה הריקה בהרים, חיי בדידות מזהרת. בשביל להתחיל מספיק מקום לשבת בו, עט או עיפרון, דף או מחברת ומידה מסוימת של נחישות.

עכשיו, למשל, אני יושבת ליד שולחן האוכל במטבח, עם הגב לחלון. כרגע הגברתי את האש בכיריים כדי להרתיח את המים בסיר האורז. לא הייתי צריכה לקום אלא רק להושיט את היד ולהתמתח קצת. אני אוהבת את השולחן הזה, שקיבלתי במתנה מסמדר כשרק הגענו לכאן, ובכלל אני אוהבת לכתוב במטבח, בעיקר במטבח הזה, שהוא חדר נעים ומרווח. כשכותבים פה יש אווירה עמלנית ונינוחה ומלאת השראה כאחד. כאן הנחיתי את סדנאות הכתיבה הראשונות שלי...

אבל אני אוהבת לכתוב גם בחדר השינה. כשגרנו בתל אביב היה לי חדר עבודה גדול עם מרצפות מצוירות ותקרות גבוהות ועץ אזדרכת בחלון של הקיר המעוגל (כן, בית משנות השלושים בסגנון הבינלאומי, כמו בכל הקלישאות התל אביביות). עבדתי שם, בעריכת לשון, על שולחן הכתיבה הרחב, העמוס בלגן ומרובה המגירות; אבל כתבתי בעיקר בחדר השינה. העמדתי בחדר השינה את שולחן הגמדים – שולחן ילדים קטן ומיושן שמצאתי ברחוב ועל משטח הפורמייקה שלו מצוירים גמדים – ושכנעתי את הסנדלר הרזה והחסון מרחוב בן יהודה הסמוך למכור לי את הכיסא העגול הקלוע חסר המשענת שהוא נהג לשבת עליו במדרכה מחוץ לסנדלריה שלו, 80 ₪ אחרי מיקוח. הוא מאוד לא רצה למכור לי אותו, אבל כנראה השתכנע שאני צריכה אותו יותר ממנו. עובדה – אני יושבת עליו גם עכשיו, וכותבת. כן, עברתי מהמטבח, ואני ממשיכה לכתוב בחדר השינה הקטנטן שמשמש אותנו עכשיו כשאנחנו גרים בכפר.



חיי הכתיבה שלך:
הנה תרגיל שאני אוהבת לחזור עליו מדי פעם: "פינת הכתיבה האידיאלית שלי". מה המקום המושלם בשבילך לכתוב בו? איפה היית מתמלאת השראה אינסופית? אני עוצמת את העיניים, נושמת עמוק ונותנת למה שנמצא שם לעלות. לפעמים זה שביב ריח שמחזיר אותי לחדר שכור באי יווני, צבוע תכלת ולבן. לפעמים זה מראה של דיונת חול וים סוער ביום סתווי. כן, אצלי בדרך כלל יש שם ים. מטבחון קטן. שולחן עץ פשוט, צבוע בשכבת צבע לבן מבריק כמו במרפאות של קופת חולים, אבל יציב. הכי חשוב שהשולחן לא יתנדנד כשאני כותבת. מיטת יחיד צנועה. או מיטה רחבה יותר, שיהיה מקום למחברות ולספרים שאביא אתי, ולמחשב הוורוד הקטן. אני אוהבת לישון עם המחברות שלי ועם הספרים שאני קוראת.

העלו בדמיונכם את כל הפרטים. כִּתבו אותם במלים פשוטות. או במלים מפוארות, אם הפנטזיה שלכם מפוארת. כִּתבו במשך עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות. יש פנטזיות שזקוקות לזמן רב יותר. ויש כאלה שאינן אלא שיפור קל של הקיים – אותו השולחן רק מסודר יותר; החדר הזה בדיוק, אבל בלב עיר סואנת מעל בית קפה משובח במקום במושב הזה בדרום. כִּתבו אותה, את פינת הכתיבה המושלמת שלכם.


ועכשיו הרימו את הראש וחִזרו לכאן, אל השולחן הזה, אל האור הזה של חורף ישראלי, אל ריח האורז הנחרך במטבח. כמה טוב לכתוב. כמה טוב להיות פה.       




יום ראשון, 5 בינואר 2014

יומן כתיבה: עבודה?

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?

מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.

אני רק הסתכלתי בחלון.

שנים אני תוהה על השיר הזה של דליה רביקוביץ ("החלון" מתוך הספר אהבה אמיתית). מה זאת אומרת "אני שנים לא עשיתי כלום"?

טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.*

היום, כשאני מתאמצת לכתוב כשִגרה יומיומית, אני קוראת אותו כשיר על מעשה הכתיבה. אני מתחילה לקבל את המציאות שבה אני מפנה לי המון זמן כדי שאצליח לכתוב מעט. אולי פסקה או שתיים. אולי שעה ביום. ביום טוב אני יכולה לכתוב שעתיים ואפילו שלוש, אבל בשביל זה אני צריכה לעשות המון כלום. אני יכולה להרגיש את זמן הכלום הזה בשיר, זמן חמקמק שקשה לשים אותו במלים וקשה להכניס אותו ללוח זמנים. זמן של מבט ושל רחרוח, של שינה ושל תשומת לב מרוחקת מעט, מבעד לחלון. לפנים נהגתי לקרוא בשיר הזה חוסר אונים, ואפילו מחלה וידיעת הסוף. אבל היום אלה נסוגו לצללים שבעומק החדר, ועל השולחן שליד החלון נשארה הכתיבה.

האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.




"החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27
 ____________________________________________________________________