כשאני חושבת על
מקום לכתוב, הרבה פעמים אני חשה מין תחושה של חלל וזמן ומחשבה מעורפלת על כתיבה.
עצם הרעיון לכתוב הוא כבר בגדר פינוי מקום בראש ובגוף. אפשר להישאר במקום המעורפל
הזה הרבה זמן. שנים. מותר. אבל כתיבה של ממש תִקרה רק כשאפנה לעצמי מקום ממשי
בעולם. חדר משלי וזמן משלי (וכסף משלך, היתה מוסיפה וירג'יניה וולף. משום מה הרבה
פעמים משמיטים את עניין הכסף).
אבל זאת לא חייבת להיות פינת הכתיבה
האידיאלית שלי. זה לא חייב להיות השקט המוחלט, הבקתה הריקה
בהרים, חיי בדידות מזהרת. בשביל להתחיל מספיק מקום לשבת בו, עט או עיפרון, דף או
מחברת ומידה מסוימת של נחישות.
עכשיו, למשל, אני יושבת ליד שולחן האוכל
במטבח, עם הגב לחלון. כרגע הגברתי את האש בכיריים כדי להרתיח את המים בסיר האורז.
לא הייתי צריכה לקום אלא רק להושיט את היד ולהתמתח קצת. אני אוהבת את השולחן הזה,
שקיבלתי במתנה מסמדר כשרק הגענו לכאן, ובכלל אני אוהבת לכתוב במטבח, בעיקר במטבח
הזה, שהוא חדר נעים ומרווח. כשכותבים פה יש אווירה עמלנית ונינוחה ומלאת השראה
כאחד. כאן הנחיתי את סדנאות הכתיבה הראשונות שלי...
אבל אני אוהבת לכתוב גם בחדר השינה.
כשגרנו בתל אביב היה לי חדר עבודה גדול עם מרצפות מצוירות ותקרות גבוהות ועץ
אזדרכת בחלון של הקיר המעוגל (כן, בית משנות השלושים בסגנון הבינלאומי, כמו בכל
הקלישאות התל אביביות). עבדתי שם, בעריכת לשון, על שולחן הכתיבה הרחב, העמוס בלגן
ומרובה המגירות; אבל כתבתי בעיקר בחדר השינה. העמדתי בחדר השינה את שולחן הגמדים –
שולחן ילדים קטן ומיושן שמצאתי ברחוב ועל משטח הפורמייקה שלו מצוירים גמדים –
ושכנעתי את הסנדלר הרזה והחסון מרחוב בן יהודה הסמוך למכור לי את הכיסא העגול
הקלוע חסר המשענת שהוא נהג לשבת עליו במדרכה מחוץ לסנדלריה שלו, 80 ₪ אחרי מיקוח.
הוא מאוד לא רצה למכור לי אותו, אבל כנראה השתכנע שאני צריכה אותו יותר ממנו.
עובדה – אני יושבת עליו גם עכשיו, וכותבת. כן, עברתי מהמטבח, ואני ממשיכה לכתוב
בחדר השינה הקטנטן שמשמש אותנו עכשיו כשאנחנו גרים בכפר.
חיי הכתיבה שלך:
הנה תרגיל שאני אוהבת לחזור עליו מדי
פעם: "פינת הכתיבה האידיאלית שלי". מה המקום המושלם בשבילך לכתוב בו?
איפה היית מתמלאת השראה אינסופית? אני עוצמת את העיניים, נושמת עמוק ונותנת למה
שנמצא שם לעלות. לפעמים זה שביב ריח שמחזיר אותי לחדר שכור באי יווני, צבוע תכלת
ולבן. לפעמים זה מראה של דיונת חול וים סוער ביום סתווי. כן, אצלי בדרך כלל יש שם
ים. מטבחון קטן. שולחן עץ פשוט, צבוע בשכבת צבע לבן מבריק כמו במרפאות של קופת
חולים, אבל יציב. הכי חשוב שהשולחן לא יתנדנד כשאני כותבת. מיטת יחיד צנועה. או
מיטה רחבה יותר, שיהיה מקום למחברות ולספרים שאביא אתי, ולמחשב הוורוד הקטן. אני
אוהבת לישון עם המחברות שלי ועם הספרים שאני קוראת.
העלו בדמיונכם את כל הפרטים. כִּתבו
אותם במלים פשוטות. או במלים מפוארות, אם הפנטזיה שלכם מפוארת. כִּתבו במשך עשר
דקות, רבע שעה, עשרים דקות. יש פנטזיות שזקוקות לזמן רב יותר. ויש כאלה שאינן אלא
שיפור קל של הקיים – אותו השולחן רק מסודר יותר; החדר הזה בדיוק, אבל בלב עיר
סואנת מעל בית קפה משובח במקום במושב הזה בדרום. כִּתבו אותה, את פינת הכתיבה
המושלמת שלכם.
ועכשיו הרימו את הראש וחִזרו לכאן, אל
השולחן הזה, אל האור הזה של חורף ישראלי, אל ריח האורז הנחרך במטבח. כמה טוב לכתוב.
כמה טוב להיות פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה