אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.
אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.
מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?
האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.
* "החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27
____________________________________________________________________
אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.
מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?
מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.
שנים אני תוהה על השיר הזה של דליה רביקוביץ ("החלון" מתוך הספר אהבה אמיתית). מה זאת אומרת "אני שנים לא עשיתי כלום"?
טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.*
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.
שנים אני תוהה על השיר הזה של דליה רביקוביץ ("החלון" מתוך הספר אהבה אמיתית). מה זאת אומרת "אני שנים לא עשיתי כלום"?
טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.*
היום, כשאני מתאמצת לכתוב כשִגרה יומיומית, אני קוראת אותו כשיר על מעשה הכתיבה. אני מתחילה לקבל את המציאות שבה אני מפנה לי המון זמן כדי שאצליח לכתוב מעט. אולי פסקה או שתיים. אולי שעה ביום. ביום טוב אני יכולה לכתוב שעתיים ואפילו שלוש, אבל בשביל זה אני צריכה לעשות המון כלום. אני יכולה להרגיש את זמן הכלום הזה בשיר, זמן חמקמק שקשה לשים אותו במלים וקשה להכניס אותו ללוח זמנים. זמן של מבט ושל רחרוח, של שינה ושל תשומת לב מרוחקת מעט, מבעד לחלון. לפנים נהגתי לקרוא בשיר הזה חוסר אונים, ואפילו מחלה וידיעת הסוף. אבל היום אלה נסוגו לצללים שבעומק החדר, ועל השולחן שליד החלון נשארה הכתיבה.
האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.
* "החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27
____________________________________________________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה