יום שני, 23 בדצמבר 2013

תרגיל כתיבה: פחד מספר שש

היא נכנסה בצעדים זהירים אל החלל האפלולי. ברגע הראשון לא הצליחה לראות כלום, ורק לאט לאט התבחנו מתוך החשכה גושים גדולים ורבועים וביניהם, ראתה, שורות של חללים ריקים. לבסוף הבינה: אלה מדפים, מדפים עצומים וגבוהים, מדפי מתכת אפורים כמו באחרונת הספריות הישנות, וביניהם מסדרונות של ריק.

ועליהם? היא התקרבה, עקב בצד אגודל, מתאמצת לראות לפנים ובו בזמן לא לדרוך על שום דבר מהדברים שהיו זרוקים על הרצפה המאובקת – אי אפשר היה לראות את האבק אבל הדגדוג שחשה באפה בכל פעם שהניחה רגל לצעוד קדימה בישר לה על עננת אבק חדשה שהתרוממה משם, מלמטה. בינתיים התקרבה אל שורת המדפים שלימינה. מקרוב עוד היו גבוהים יותר, רחבים יותר – וכמעט ריקים. פה ושם ראו עיניה חפץ רבוע, כמין קופסת שוקולדים שטוחה שכינו בילדותה בונבוניירה, ואולי שניים-שלושה כאלה מונחים זה מעל זה.

ספרים. ספרים אין חפץ. ספרים שלא נלקחו אפילו לגריסה. היא הושיטה יד ונגעה באחד מהם. האבק היה מוחשי מאוד – שכבה עבה שדבקה באצבע והעלתה בדעתה שֵם, דמות מספר שקראה פעם, כשעוד נהגה לקרוא. "אצבע אבק". תמיד חשדה שאין זה אלא תרגום קלוקל שדבק בדמות הזאת ואפילו הבטיחה לעצמה שיום אחד תבדוק בשפת המקור, אבל מעולם לא בדקה. היא הסירה פס של אבק מכריכת הספר והתאמצה לקרוא את הכותרת שהתנוססה עליו, אבל השמות – שם המחבר ושם הספר – לא הרעידו שום פעמון של היזכרות במוחה העייף. רגליה הוליכו אותה הלאה במורד הפרוזדור שבין המדפים הנישאים, הריקים למחצה, והיא אינה יודעת אם ריקנותם או שמא דווקא אותם ספרים אין-חפץ, הספרים המעטים שנחו עליהם, הם שמחצו את לבה.
בקצה שורת המדפים היה מעבר צר שהוליך לשורת המדפים המקבילה, והיא עברה על פני כולם, פרוזדור אחר פרוזדור, עד המדף האחרון. מדי פעם ראתה על המדפים ספר שהיה מוּכּר לה במעורפל. היו מדפים עמוסים בערימות נשכחות והיו מדפים עקומים שהספרים שהחזיקו פעם היו מוטלים על הרצפה. אבל רק בפינה נידחת בקצה הפרוזדור האחרון ראתה אותה, את הערימה שלה.

קל היה לזהות את צורתו המוארכת של הספר, וכריכתו הבהירה קרנה באפלה למרות האבק. היא כרעה ליד הערימה – לא ערימה אחת כי אם כמה ערימות, ערימות גבוהות ומרקיבות שהדיפו ריח עובש כתבשיל פטריות שהוקדח. הזקנה קרסה על הרצפה למול הערימות שאיימו לקבור אותה תחתיהן אם רק תשלוף עותק אחד מתחתית הערימה הקרובה. ובכל זאת שלפה ספר מאחת הערימות.




ביד רכה וחרושת קמטים ליטפה את הכריכה, הסירה את אבק השנים ופתחה את הספר, דפדפה עד השיר הראשון ועצרה. בידה החזיקה את התינוקת שלה, דמותה הנמה ניבטה אליה מהשיר, מתוקה וקטנטנה בדיוק כמו אז. קרן אור ששלח הירח דרך החלון הצר מלמעלה נפלה עליה והנעימה את שנתה בזוהר ורוד.


______________________________________________

את הקטע כתבתי כתרגיל במסגרת סדנת כתיבה בהנחייתי.


יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

יומן כתיבה: קולו של הספק

בדרך כלל הוא נשמע אחרי שהרבה זמן לא כתבתי; אבל הוא יכול לצייץ גם בתקופות פוריות, ולפעמים דווקא בתקופות של הצלחה, כשהפוקוס מוסט מהכתיבה כשלעצמה אל תופעות הלוואי שלה - פרסום, הוצאת ספרים, חלומות על פרסים ספרותיים ומבקרים שיוצאים מגדרם - דווקא אז הוא עלול להשמיע קולו ברמה ואפילו להלום על קירות המוח שלי מבפנים ולצרוח.

ואם, למרות הקול, אני מתיישבת לכתוב, בדרך כלל אנסה קודם כל להשתיק אותו.

ואז אני נזכרת שלפי גישת ההתמקדות שהתחלתי לתרגל לאחרונה אין צורך להשתיק אותו.
אפשר להקשיב לו באמפתיה או לפחות בכבוד. לתת לו להתבטא, בראש שלי או על גבי הנייר, כדי שלא ירגיש דחוי וינג'ס לי בעוצמה גוברת והולכת עד שלא אוכל לשמוע שום דבר אחר.

להקשיב לו גם כי בעצם הוא בעדי, גם אם הוא לא מצליח לבטא את זה בצורה מושלמת.

משום כך אני מנהלת אתו שיחה. אני שואלת אותו מה הוא רוצה להגיד לי ואני מקשיבה ורושמת. כמו מראיינת טובה אני מנסה לרדת לשורשי העניין. וכמו מראיינת טובה התפקיד העיקרי שלי הוא להקשיב, בלב פתוח, ולרשום. בדרך כלל הוא יגיד לי דברים מעניינים. יתרה מכך, אם אקשיב בתשומת לב ובאכפתיות, בלי להזדהות אתו אבל עם עניין אמיתי, אני יכולה ללמוד דבר או שניים על הקושי שלי לכתוב.

אפשר לעשות מזה תרגיל כתיבה. חמש עד עשר דקות של הקשבה, כתיבה, הקשבה וכתיבה.
רוב הסיכויים שברגע שתתחילו זה יזרום.

אצלי, למשל, היום זה נשמע ככה:

גלית: שלום, מר ספק. אני שמחה שאנחנו נפגשים שוב. אשמח לשמוע מה יש לך לומר לי.
מַרסָפֶק: אני בספק אם בכלל יש לי מה להגיד לך. את כל כך בטוחה שמה שאת כותבת מעניין מישהו, את כל כך עסוקה בעצמך, לא מסתכלת בכלל מסביב. לא בא לי אפילו לדבר אתך.
גלית: אני שומעת אותך. אתה אומר שאתה לא רוצה לדבר אתי. אתה אומר שאני בטוחה שמה שאני כותבת מעניין מישהו ושאני עסוקה רק בעצמי.
מרספק: כן. ותפסיקי לשקף לי, לעזאזל. את נשמעת כמו מפגרת, תסלחי לי.
גלית: אני סולחת לך.
מרספק: ותפסיקי לקטוע אותי. כשאני אצליח להגיד משפט אחד רצוף או לפחות לחשוב משפט אחד ברצף אני בטוח שאת לא תהיי כל כך שבעת רצון מעצמך. אז פשוט תקשיבי לי!
גלית: אני מקשיבה...
מרספק: לא, הנה את עונה לי במקום פשוט להקשיב!
גלית: (מהנהנת בהקשבה. מרספק לא רואה אותה כי הם רק מתכתבים, אבל אחרי זמן-מה בשתיקה רועמת הוא ממשיך).
מרספק: אני פשוט לא בטוח שמה שאת עושה הוא טוב. אני חושש שאת סתם תבזי את עצמך אם תפרסמי את זה. זה נראה לי מביך. לא רק מה שאת כותבת כאן, בבלוג. בכלל. בעיקר מה שאת כותבת במחשב, הספר הזה שלך. את כותבת אותו כבר שנים, לא מוכנה להראות לאף אחד כאילו מי יודע מה איזה אוצר יש לך שם, והאמת היא שאת פשוט יודעת שזה גרוע, לכן את לא מראה. נכון?
גלית: אני... אֶה... פשוט תמשיך, אני מוכנה לשמוע עוד.
מרספק: את מוכנה לשמוע. זה לא שאת באמת רוצה לשמוע.
גלית: תראה, לאף אחד זה לא קל, לשמוע את קול הספק.
מרספק: אז גם את רוצה להשתיק אותי?
גלית: לא. אני רוצה לשמוע אותך. זה חשוב לי מה שאתה אומר. ובקשר למה ששאלת, אני לא יודעת אם זה כל כך גרוע עד שאני מתביישת להראות או שאני פשוט... חושבת שזה עוד לא מוכן.
מרספק: אבל את תמיד אומרת לאנשים שלא חשוב התוצר, לא חשוב מה שהם כותבים ולא חשוב לפרסם את זה, חשוב רק עצם הכתיבה. והנה, את בעצמך לא מיישמת את זה.
גלית: יכול להיות שאתה צודק. זה מאוד קשה להיות בתוך תהליך, ולהיות די לבד עם זה, ו...
מרספק: עכשיו את מתבכיינת.
גלית: זה אתה אמרת או שזה היה קולו של המבקר הפנימי? כי אני ממש מעדיפה לארח כל אחד מכם בנפרד, אם אפשר. גם אני בנאדם, אתם יודעים.

***

וכן הלאה.

מעניין אם גם לכותבים אחרים יש קול כזה.
בעצם, אני יודעת שיש להם.
מעניין איך הוא נשמע אצלם.

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

ציפיות הן התנגדויות

ציפיות הן התנגדויות. המשפט הזה צץ לי יום אחד ומאז אני שואלת את עצמי מה הוא בעצם אומר. למה אני מתכוונת כשאני אומרת שציפיות הן התנגדויות?

אני רוצה לסייג ולומר – לפעמים. לפעמים ציפיות הן התנגדויות. בפעמים אחרות ציפיות הן התכוונות, תכנון, מעוף, מיקוד האנרגיות, שאיפות לגיטימיות...
ועכשיו שסייגתי, אתבונן פה על המסך על אותן פעמים שבהן ציפיות הן התנגדויות. איזה סוג של ציפיות הן התנגדויות שמחופשות לציפיות? (אני רואה הבהוב תמונה – ציפיות של כריות שההתנגדויות לובשות אותן כמו היו גמדוני בית).

למשל, הציפייה לכתוב ברצינות. ולכתוב הרבה. הציפייה לכתוב על משהו מסוים. והציפייה שזה יהיה משהו טוב. הציפייה לכתוב "טוב" היא התנגדות לעצם הכתיבה. או הציפייה לכתוב "שירה" או "סיפור קצר" דווקא. או לכתוב מהדמיון ולא מהחיים. עצם הציפייה לכתוב על... משהו. מסוים. ולא על מה שייכתב כשאתיישב ואנשום ואקשיב ואתחיל להריץ את היד על הנייר או להקליד, כמו עכשיו.

זה קצת מה שקרה לי מאז ששמעתי בראש שלי את המשפט הזה, "ציפיות הן התנגדויות". חיכיתי שאדע מה זה אומר בדיוק ואז אתיישב ואכתוב את זה. מושלם כזה. אתנה קופצת מהראש של זאוס, fully armed.

הציפייה לדעת מה עומד להיכתב היא כמו הציפייה לדעת מה עומד לקרות. הבת שלי אמרה לי לפני סוף החופש הגדול, "יש לי המון ציפיות לקראת בית הספר." היא אמרה את זה כמעט בהתנצלות, כי היא יודעת שציפיות מפחידות אותי. כי מה יקרה כשהן לא יתגשמו?

לצפות לכתוב טוב, או לצפות שהכתיבה תביא לי משהו (תהילה, סיפוק, כסף, אהבה?), זה בין היתר מאמץ לשלוט בדברים שאין לי שליטה עליהם. זאת שאיפה לשלמות. שאיפה לשלמות ממיתה אותי (כתבתי על זה פעם משהו אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לפרסם אותו. ומה אם הוא לא מושלם?). שאיפה לשלמות מפריעה לי בחיים, מפריעה לי לכתוב, לנקות את הבית, להתקשר לחברה (כי מה אם זה לא הזמן המתאים לה בדיוק?).

אני רוצה לחיות. הכתיבה ממלאת אותי חיים. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לחיות. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לכתוב. ואם אפילו הציפייה הזאת משתקת אותי, הציפייה "פשוט לכתוב" – כי בדרך כלל, אני מודה, לא כל כך פשוט לכתוב – אני יכולה קודם כל רק לשבת כדי לכתוב. ולא לכתוב כלום. רק להתחיל לחפש את התנוחה הנוחה לי. 

להתיישב. לקחת ליד את העט. לפתוח את המחברת.

לפני די הרבה שנים ישבתי עם כותב דגול. הוא היה חולה מאוד. דיברנו על עישון. אני הייתי מעשנת שעישנה, הוא היה מעשן שאסור לו לעשן. "הפוזה," הוא אמר, והחווה תנועת יד שאוחזת סיגריה דמיונית, "לזה אני מתגעגע."


בואו נתחיל מהפוזה. שולחן, כיסא, מחברת, עט. יפה לי?     

---------------------------------------------------------------------------------------------------

יום שני, 5 באוגוסט 2013

יומן כתיבה: גבולות ומגבלות

 

"יש לכם חמש דקות לכתוב", אומרת המנחה בסדנת הכתיבה. איך אכתוב חמש דקות תמימות?! שואלת את עצמה הכותבת. מה יש לי לכתוב כל כך הרבה? אחר כך היא מתחילה לכתוב והמלים מתחילות לשטוף על הדף והיד מתחילה לכאוב – כבר הרבה זמן לא השתמשה ביד כדי לכתוב בעט! – ופתאום נגמר הזמן. אבל איך? עוד יש לה כל כך הרבה מה לכתוב!

מגבלות יכולות להיות חיצוניות לכתיבה: "יש לכם חמש דקות לכתוב" היא מגבלה כזאת, מגבלת זמן שנותנת מסגרת ברורה ובטוחה ללכת לאיבוד בתוכה, לצאת לחופשי, כמו התרגיל המחשבתי "אם היית יודעת שיש לך רק שנה אחת לחיות מה היית בוחרת לעשות בה?"

אז אני אומרת לעצמי – בואי תכתבי עמוד אחד בלבד על גבולות בכתיבה. ובתוך המסגרת הזאת – עמוד אחד, נושא מוכתב מלמעלה, עכשיו – אני חופשייה לכתוב. כמו לצייר בתוך מַנדָלָה.

לפעמים נדמה לי שכל תרגיל כתיבה הוא בעצם הטלת מגבלה לצורך הרחבה. "בואו נכתוב על אור", אומרת המנחה, והנה מסגרת: מה שמחוץ למסגרת, מחוץ לגבולות הנושא, מחוץ לאלומת האור, מסומן כלא שייך.

אבל למען האמת אין שום קו גבול שעובר ומצביע – משמאלי אור, מימיני חושך. הנושא רק נותן קצה חוט, מקור לנביעה שממנו והלאה אנחנו מוזמנים לזרום, ואפשר להחזיק את החוט שיוביל אותנו במבוך המלים, ואפשר גם להתרחק ולשכוח לגמרי את נקודת המוצא המקורית, המקרית, אותה מלה שהיא "נושא התרגיל" כביכול ואינה אלא בגדר תירוץ ותמריץ לכתיבה, ופתאום, כשנגמר הזמן או הדף או משתרר השקט הזה שמשתרר כשכל האחרים בסדנה גמרו לכתוב – את מרימה את הראש ונזכרת, רק אז, שהיית אמורה לכתוב על אור ובעצם צללת לצללי-צללים.

אבל הגבולות האהובים עלי הם המגבלות הפנימיות שמטילה הכתיבה על עצמה, כביכול. אלה הן בעיקר מגבלות צורה ושפה, כאלה שמתגלות תוך כדי הכתיבה – חריזה, מקצב, בית, פזמון, זכר-נקבה ויחיד-רבים, למשל – ומגבלות שמטילים העלילה, הז'אנר, קהל היעד.

לפעמים זה נפלא, אבל לא תמיד זה עובד. היה לי שיר אחד. שיר ילדים שהיה לו נושא והיתה לו צורה, או למען הדיוק רציתי שתהיה לו צורה מסוימת, וזה לא הצליח. בשני הבתים הראשונים זה עוד איכשהו עבד: א,ב,א,א – שורה ראשונה שמתחרזת עם השלישית והרביעית, שורה שנייה שמתחרזת עם השורה השנייה בבתים הבאים. גם על המקצב הפנימי המדויק הצלחתי איכשהו לשמור. אבל הבית השלישי היה סרבן. בשום אופן לא הצלחתי לכופף אותו לתבנית הזאת. בסופו של דבר מסגרת אחרת, חיצונית, הצילה את השיר – מסגרת הזמן: התחייבתי לתת אותו עד תאריך מסוים. הפכתי בו והפכתי בו ולבסוף הפכתי אותו לשיר בעל חריזה "משעממת" – א,ב,א,ב – והגשתי אותו. בגבולות הזמן, קהל היעד והנושא, ובמגבלות הצורה, המקצב והחריזה (החדשים) – יצא שיר. אחר ממה שחשבתי שאני רוצה, אבל בלי ספק טוב יותר מהנוסחים הקודמים שלו.

והרשימה הזאת? היא כבר חרגה מגבולות העמוד האחד שהקצבתי לה, והדד ליין עבר, ועוד לא דיברתי על מגבלת חלל, ועל איך שהעלילה מכריחה אותי להישאר בגבולות הסביר ולתהות בלי הרף מה הם, ועל גבולות הז'אנר והרצון הדוחק תמיד לחרוג מהם (סקס בספר נוער! אמהות רעות בשירי פעוטות!*) – וזהו. הגבול השרירותי ביותר נעמד מולי כמו חומה בצורה: צריך לבשל ארוחת צהריים.
_________________________________________________           

*דוגמה לשיר ילדים שחרג מגבולות הז'אנר:

אמא שלי כל היום רק כועסת,
לכן אני מתחבאת במרפסת,
כי אמא שלי צועקת עלי
ונמאס לי ודי.

אני מסתלקת ולא אחזור,
כי אמא שלי תמיד במחזור.
היא אפילו הרביצה לי פעם! הנה, כאן
נשאר לי סימן.





יום רביעי, 24 ביולי 2013

ללוש את ההתנגדות

לא תמיד אפשר לעקוף את ההתנגדות לכתיבה, להתעלם ממנה, לשחד אותה בקפה. לפעמים אפשר רק להיות אתה, לתת לה תשומת לב. 

להגיד לה כל פעם מחדש:
"שלום! מה שלומך היום? אני רואה ששוב באת לבקר. אולי אפילו תרצי להישאר. אולי את צריכה ממני משהו, אולי את חוששת ממשהו. ממה את חוששת? מה עלול לקרות לי אם אכתוב?"

אין לדעת מה היא תשיב אם רק נקשיב. אבל זה בדיוק העניין: אף פעם אין לדעת מה יגידו לנו אם נקשיב באמת. אם נקשיב בלב פתוח, בראש פתוח, לחברה שלנו, לבנזוג, לילד, להורה. אין לדעת. וכשלא יודעים – שם מתחילים לקרות דברים. שם יש תנועה. יש רצון לדעת, יש סקרנות, וככה, מעצם ההקשבה, נוצר שינוי.

וגם אם נשמע שוב ושוב אותם דברים –
"אני לא רוצה לכתוב. לכתוב זה לא כיף. זה משעמם. אני פוחדת להשתעמם, להתאמץ לחינם, כי הרי לעולם לא אגמור את הספר הזה, זה כבר ברור, הוא כזה גרוע, וגם אם הוא היה טוב לא היו רוצים לפרסם אותו, ובכלל, כתיבה זה לא פרנסה ואני צריכה עכשיו כסף, לא תחביב מטופש. ומי אמר שהכתיבה כשלעצמה מתגמלת? ומי שהבטיח לי שהתהליך נעים – זאת היית את, לא?! – מי שהבטיח את זה פשוט שיקר. אין בזה שום דבר נעים, איזה מין שטות, זה כל כך לא נכון, תמיד את מנסה לשכנע אותי, ואת גם הבטחת שנתַרגל ונִתְרגל וזה לא יכאב יותר, אז למה כל פעם מחדש אני צריכה לעבור את הסיוט הזה?"
גם אם נשמע אותם שוב ושוב, ההקשבה תעזור.

כי ההקשבה לשה את ההתנגדות ומרככת אותה. היא מוציאה לה את המיץ וסוחטת ממנה את הדמעות. היא אומרת: "אני כאן בשבילך. אנחנו כאן בדבר הזה, בחיים האלה, אנחנו כאן ביחד. אנחנו לטובתנו. את לא נגדי ואני לא נגדך. אנחנו באותה הגדה, ואם עכשיו קצת יבש פה בגלל הקיץ, או חם ולח בגלל הים, או קר ועגום בגלל הסתיו – זה לא כל כך נורא. אנחנו יודעים שעכשיו זה ככה כי אנחנו יודעים שזה יכול להיות גם אחרת. בעוד כך וכך הנחל יזרום והכל יוריק פה, ואחר כך יפרח, ויוציא פירות. אני אכתוב ויהיה לנו טוב."

המורה שלי להתמקדות, יסכה שומר, מדברת על "תמונת השלם". החיסרון מעיד שאנחנו יודעים איך הדבר יכול להיות כשזה מושלם; החיסרון הוא ההוכחה לקיומה של השלמות. ואם אני מלבישה את הרעיון הזה על הכתיבה – מתוך ההתנגדות לכתיבה אני יכולה להסיק שיש רצון לכתוב. אני יודעת שיכול להיות לי טוב אם אכתוב. מתוך כך אני יכולה גם להודות להתנגדות על שעלתה ובאה ושיתפה אותי בחששותיה וגילתה לי שאני בעצם יודעת כמה טוב יהיה לי פשוט לכתוב.

הנה, כתבתי. זה אמנם לא מה שהתכוונתי לכתוב, לא מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב, אבל הקשבתי ומתוך ההקשבה זה נכתב. וזה היה נעים. נעים לכתוב. נסו בעצמכם!

         

יום חמישי, 4 ביולי 2013

אז מה באמת עושים בסדנאות כתיבה?


לא מזמן פגשתי את א' במפגש חברות. לא התראינו מזמן ולא היינו מאוד מעודכנות זו בחיי זו, אבל היא ידעה דרך הפייסבוק שהתחלתי בשנתיים האחרונות להנחות סדנאות כתיבה, וככה אמרה לי:
"ידיד שלי דווקא רצה ללכת לסדנה, אבל אז אמרתי לו, 'מה אתה צריך את זה, תבוא לשם, כל מיני אנשים שאתה לא מכיר יקראו כל מיני דברים משעממים שהם כתבו בבית ואתה תצטרך להקשיב לזה, ואחר כך אתה תצטרך לקרוא משהו שאתה כתבת בבית, ואז כולם יבקרו אותך ויגידו לך איך היית צריך לכתוב את זה כדי שזה יהיה יותר טוב... עזוב, מה אתה צריך את זה?'"

האמת, הייתי כל כך מופתעת שזה מה שהיא חושבת שעושים בסדנת כתיבה שלרגע פשוט בהיתי בה וחשבתי כמה חבל ששפכה מים קרים על גחלת הרצון לכתוב שהבהבה אצל הבחור ההוא, יהיה מי שיהיה, ואולי כיבתה אותה לעד.
אבל כעבור רגע נזכרתי שבעצם, אני עצמי חשבתי ככה על סדנאות כתיבה, ולכן אף פעם לא רציתי להשתתף בסדנה כזאת.
לא, למען האמת זה לא מדויק: פעם דווקא רציתי, וגם השתתפתי בסדנת כתיבה. זה היה לפני המון שנים, עם סופרת שאני מעריצה עד היום, אבל למרות כל מה שקיבלתי ממנה בסדנה ההיא - שזה, בעיקר, ההיכרות האישית עם סופרת גדולה ועם הגישה שלה לטקסטים - לא הייתי חוזרת על זה היום. אפילו לא אִתה.
כי מה שעשינו שם, בסדנה, היה דומה מדי למה שתיארה אותה חברה שלי לידיד שלה מהסיפור שלעיל. ורוב הזמן - זה לא היה מאוד כיף.

אז נשמתי עמוק והסברתי לחברה ההיא את מה שאמר לי אחי כששאלתי אותו אם הוא היה בא לסדנת כתיבה:
"יש שני סוגים של סדנאות," אמר אחי. "אחד..." - טוב, אתם כבר יודעים, זה הסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, ואחי, מתברר, היה גם בכאלה - "והסוג השני זה הסוג שכותבים בו בזמן הסדנה, המנחה נותנת תרגילים וכולם כותבים ואחר כך מי שרוצה קורא. את הסוג הזה אני אוהב ואני הולך לסדנאות כאלה כל הזמן," אמר אחי.
"סדנאות כאלה אני עושה!" אמרתי לו, לאחי, וזה מה שהסברתי לא':

בסדנאות מהסוג שאני עושה אנשים (וגם אני איתם) בעיקר כותבים. אני מביאה שניים-שלושה או יותר תרגילים לכל סדנה, תרגילים שעוזרים לכתיבה להתניע, שמכניסים אותנו למצב של כתיבה, בלי לדאוג אם זה טוב או מביך או מה יגידו, כי אין מה לדאוג. כולם יודעים שזה רק תרגיל, וכמו שאנחנו לא מצפים מעצמנו בשיעור יוגה שנעשה כל תרגיל ותרגיל בצורה מושלמת, ובעצם העיקר הוא עצם התנועה וההנאה שגורמת לנו ההפעלה של הגוף שלנו - כך גם תרגול הכתיבה: מהר מאוד אנחנו מתחילים ליהנות מעצם הכתיבה, הנעת היד על הדף, חיפוש המלה המדויקת, ההיזכרות בתחושות ובמאורעות והעלתם על הכתב, והקסם הזה שקורה, לרגעים, כשהכתיבה זורמת ממלה למלה, ממשפט למשפט, ואני מרגישה כמו... כמו כשאחרי המון תרגול בשיעורי היוגה פתאום הצלחתי, לכמה שניות, לעמוד על הראש.

"אה, באמת? זה מה שעושים בסדנת הכתיבה שלך? טוב, אני באמת אגיד לו להתקשר," אמרה א'.

אגב, וכאן אני ממשיכה להרהר ומשאירה את א' ואת אחי כל אחד במקומו (שאציע להם לשתות קפה ביחד?) - הכתיבה  בסדנה יחד עם המשתתפים היא, בשבילי, אחד הדברים הכי פוריים שאני עושה בקשר לכתיבה שלי. גם לי, כמו להרבה אנשים, שחלקם מגיעים לסדנאות הכתיבה (או פונים אלי לליווי אישי בתהליכי כתיבה), גם לי קשה לכתוב. ויותר משקשה לי לכתוב קשה לי להתיישב לכתוב (שהרבה פעמים זה הקושי האמיתי, אבל על כך בפעם אחרת).
אז בסדנאות אני כותבת, וזה יכול להיות תרגיל שכבר נתתי אותו בווריאציה כזאת או אחרת בסדנאות קודמות ובכל זאת אשב ואכתוב אותו שוב, כי אני יודעת שהפעם יעלה משהו חדש... אני כותבת כי זאת פשוט הזדמנות מעולה בשבילי לכתוב.

ועוד אגב אחד לסיום: זה שאני כותבת בסדנאות מכריח אותי להתחדש כל הזמן, גם כי אני רואה איזה תרגיל מעולה ואיזה קצת צלע, וגם כי עד שסוף סוף מצאתי לי עיסוק שאני כל כך נהנית ממנו - ממש לא מתחשק לי להשתעמם.