לא מזמן פגשתי את א' במפגש חברות. לא התראינו מזמן ולא היינו מאוד מעודכנות זו בחיי זו, אבל היא ידעה דרך הפייסבוק שהתחלתי בשנתיים האחרונות להנחות סדנאות כתיבה, וככה אמרה לי:
"ידיד שלי דווקא רצה ללכת לסדנה, אבל אז אמרתי לו, 'מה אתה צריך את זה, תבוא לשם, כל מיני אנשים שאתה לא מכיר יקראו כל מיני דברים משעממים שהם כתבו בבית ואתה תצטרך להקשיב לזה, ואחר כך אתה תצטרך לקרוא משהו שאתה כתבת בבית, ואז כולם יבקרו אותך ויגידו לך איך היית צריך לכתוב את זה כדי שזה יהיה יותר טוב... עזוב, מה אתה צריך את זה?'"
האמת, הייתי כל כך מופתעת שזה מה שהיא חושבת שעושים בסדנת כתיבה שלרגע פשוט בהיתי בה וחשבתי כמה חבל ששפכה מים קרים על גחלת הרצון לכתוב שהבהבה אצל הבחור ההוא, יהיה מי שיהיה, ואולי כיבתה אותה לעד.
אבל כעבור רגע נזכרתי שבעצם, אני עצמי חשבתי ככה על סדנאות כתיבה, ולכן אף פעם לא רציתי להשתתף בסדנה כזאת.
לא, למען האמת זה לא מדויק: פעם דווקא רציתי, וגם השתתפתי בסדנת כתיבה. זה היה לפני המון שנים, עם סופרת שאני מעריצה עד היום, אבל למרות כל מה שקיבלתי ממנה בסדנה ההיא - שזה, בעיקר, ההיכרות האישית עם סופרת גדולה ועם הגישה שלה לטקסטים - לא הייתי חוזרת על זה היום. אפילו לא אִתה.
כי מה שעשינו שם, בסדנה, היה דומה מדי למה שתיארה אותה חברה שלי לידיד שלה מהסיפור שלעיל. ורוב הזמן - זה לא היה מאוד כיף.
אז נשמתי עמוק והסברתי לחברה ההיא את מה שאמר לי אחי כששאלתי אותו אם הוא היה בא לסדנת כתיבה:
"יש שני סוגים של סדנאות," אמר אחי. "אחד..." - טוב, אתם כבר יודעים, זה הסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, ואחי, מתברר, היה גם בכאלה - "והסוג השני זה הסוג שכותבים בו בזמן הסדנה, המנחה נותנת תרגילים וכולם כותבים ואחר כך מי שרוצה קורא. את הסוג הזה אני אוהב ואני הולך לסדנאות כאלה כל הזמן," אמר אחי.
"סדנאות כאלה אני עושה!" אמרתי לו, לאחי, וזה מה שהסברתי לא':
בסדנאות מהסוג שאני עושה אנשים (וגם אני איתם) בעיקר כותבים. אני מביאה שניים-שלושה או יותר תרגילים לכל סדנה, תרגילים שעוזרים לכתיבה להתניע, שמכניסים אותנו למצב של כתיבה, בלי לדאוג אם זה טוב או מביך או מה יגידו, כי אין מה לדאוג. כולם יודעים שזה רק תרגיל, וכמו שאנחנו לא מצפים מעצמנו בשיעור יוגה שנעשה כל תרגיל ותרגיל בצורה מושלמת, ובעצם העיקר הוא עצם התנועה וההנאה שגורמת לנו ההפעלה של הגוף שלנו - כך גם תרגול הכתיבה: מהר מאוד אנחנו מתחילים ליהנות מעצם הכתיבה, הנעת היד על הדף, חיפוש המלה המדויקת, ההיזכרות בתחושות ובמאורעות והעלתם על הכתב, והקסם הזה שקורה, לרגעים, כשהכתיבה זורמת ממלה למלה, ממשפט למשפט, ואני מרגישה כמו... כמו כשאחרי המון תרגול בשיעורי היוגה פתאום הצלחתי, לכמה שניות, לעמוד על הראש.
"אה, באמת? זה מה שעושים בסדנת הכתיבה שלך? טוב, אני באמת אגיד לו להתקשר," אמרה א'.
אגב, וכאן אני ממשיכה להרהר ומשאירה את א' ואת אחי כל אחד במקומו (שאציע להם לשתות קפה ביחד?) - הכתיבה בסדנה יחד עם המשתתפים היא, בשבילי, אחד הדברים הכי פוריים שאני עושה בקשר לכתיבה שלי. גם לי, כמו להרבה אנשים, שחלקם מגיעים לסדנאות הכתיבה (או פונים אלי לליווי אישי בתהליכי כתיבה), גם לי קשה לכתוב. ויותר משקשה לי לכתוב קשה לי להתיישב לכתוב (שהרבה פעמים זה הקושי האמיתי, אבל על כך בפעם אחרת).
אז בסדנאות אני כותבת, וזה יכול להיות תרגיל שכבר נתתי אותו בווריאציה כזאת או אחרת בסדנאות קודמות ובכל זאת אשב ואכתוב אותו שוב, כי אני יודעת שהפעם יעלה משהו חדש... אני כותבת כי זאת פשוט הזדמנות מעולה בשבילי לכתוב.
ועוד אגב אחד לסיום: זה שאני כותבת בסדנאות מכריח אותי להתחדש כל הזמן, גם כי אני רואה איזה תרגיל מעולה ואיזה קצת צלע, וגם כי עד שסוף סוף מצאתי לי עיסוק שאני כל כך נהנית ממנו - ממש לא מתחשק לי להשתעמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה