ללוש את ההתנגדות

לא תמיד אפשר לעקוף את ההתנגדות לכתיבה, להתעלם ממנה, לשחד אותה בקפה. לפעמים אפשר רק להיות אתה, לתת לה תשומת לב. 

להגיד לה כל פעם מחדש:

"שלום! מה שלומך היום? אני רואה ששוב באת לבקר. אולי אפילו תרצי להישאר. אולי את צריכה ממני משהו, אולי את חוששת ממשהו. ממה את חוששת? מה עלול לקרות לי אם אכתוב?"

אין לדעת מה היא תשיב אם רק נקשיב. אבל זה בדיוק העניין: אף פעם אין לדעת מה יגידו לנו אם נקשיב באמת. אם נקשיב בלב פתוח, בראש פתוח, לחברה שלנו, לבנזוג, לילד, להורה. אין לדעת. וכשלא יודעים – שם מתחילים לקרות דברים. שם יש תנועה. יש רצון לדעת, יש סקרנות, וככה, מעצם ההקשבה, נוצר שינוי.

וגם אם נשמע שוב ושוב אותם דברים –

"אני לא רוצה לכתוב. לכתוב זה לא כיף. זה משעמם. אני פוחדת להשתעמם, להתאמץ לחינם, כי הרי לעולם לא אגמור את הספר הזה, זה כבר ברור, הוא כזה גרוע, וגם אם הוא היה טוב לא היו רוצים לפרסם אותו, ובכלל, כתיבה זה לא פרנסה ואני צריכה עכשיו כסף, לא תחביב מטופש. ומי אמר שהכתיבה כשלעצמה מתגמלת? ומי שהבטיח לי שהתהליך נעים – זאת היית את, לא?! – מי שהבטיח את זה פשוט שיקר. אין בזה שום דבר נעים, איזה מין שטות, זה כל כך לא נכון, תמיד את מנסה לשכנע אותי, ואת גם הבטחת שנתַרגל ונִתְרגל וזה לא יכאב יותר, אז למה כל פעם מחדש אני צריכה לעבור את הסיוט הזה?"

גם אם נשמע אותם שוב ושוב, ההקשבה תעזור.

כי ההקשבה לשה את ההתנגדות ומרככת אותה. היא מוציאה לה את המיץ וסוחטת ממנה את הדמעות. היא אומרת: "אני כאן בשבילך. אנחנו כאן בדבר הזה, בחיים האלה, אנחנו כאן ביחד. אנחנו לטובתנו. את לא נגדי ואני לא נגדך. אנחנו באותה הגדה, ואם עכשיו קצת יבש פה בגלל הקיץ, או חם ולח בגלל הים, או קר ועגום בגלל הסתיו – זה לא כל כך נורא. אנחנו יודעים שעכשיו זה ככה כי אנחנו יודעים שזה יכול להיות גם אחרת. בעוד כך וכך הנחל יזרום והכל יוריק פה, ואחר כך יפרח, ויוציא פירות. אני אכתוב ויהיה לנו טוב."

המורה שלי להתמקדות, יסכה שומר, מדברת על "תמונת השלם". החיסרון מעיד שאנחנו יודעים איך הדבר יכול להיות כשזה מושלם; החיסרון הוא ההוכחה לקיומה של השלמות. ואם אני מלבישה את הרעיון הזה על הכתיבה – מתוך ההתנגדות לכתיבה אני יכולה להסיק שיש רצון לכתוב. אני יודעת שיכול להיות לי טוב אם אכתוב. מתוך כך אני יכולה גם להודות להתנגדות על שעלתה ובאה ושיתפה אותי בחששותיה וגילתה לי שאני בעצם יודעת כמה טוב יהיה לי פשוט לכתוב.

הנה, כתבתי. זה אמנם לא מה שהתכוונתי לכתוב, לא מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב, אבל הקשבתי ומתוך ההקשבה זה נכתב. וזה היה נעים. נעים לכתוב. נסו בעצמכם!