יומן כתיבה: גבולות ומגבלות

 

"יש לכם חמש דקות לכתוב", אומרת המנחה בסדנת הכתיבה. איך אכתוב חמש דקות תמימות?! שואלת את עצמה הכותבת. מה יש לי לכתוב כל כך הרבה? אחר כך היא מתחילה לכתוב והמלים מתחילות לשטוף על הדף והיד מתחילה לכאוב – כבר הרבה זמן לא השתמשה ביד כדי לכתוב בעט! – ופתאום נגמר הזמן. אבל איך? עוד יש לה כל כך הרבה מה לכתוב!

מגבלות יכולות להיות חיצוניות לכתיבה: "יש לכם חמש דקות לכתוב" היא מגבלה כזאת, מגבלת זמן שנותנת מסגרת ברורה ובטוחה ללכת לאיבוד בתוכה, לצאת לחופשי, כמו התרגיל המחשבתי "אם היית יודעת שיש לך רק שנה אחת לחיות מה היית בוחרת לעשות בה?"

אז אני אומרת לעצמי – בואי תכתבי עמוד אחד בלבד על גבולות בכתיבה. ובתוך המסגרת הזאת – עמוד אחד, נושא מוכתב מלמעלה, עכשיו – אני חופשייה לכתוב. כמו לצייר בתוך מַנדָלָה.

לפעמים נדמה לי שכל תרגיל כתיבה הוא בעצם הטלת מגבלה לצורך הרחבה. "בואו נכתוב על אור", אומרת המנחה, והנה מסגרת: מה שמחוץ למסגרת, מחוץ לגבולות הנושא, מחוץ לאלומת האור, מסומן כלא שייך.

אבל למען האמת אין שום קו גבול שעובר ומצביע – משמאלי אור, מימיני חושך. הנושא רק נותן קצה חוט, מקור לנביעה שממנו והלאה אנחנו מוזמנים לזרום, ואפשר להחזיק את החוט שיוביל אותנו במבוך המלים, ואפשר גם להתרחק ולשכוח לגמרי את נקודת המוצא המקורית, המקרית, אותה מלה שהיא "נושא התרגיל" כביכול ואינה אלא בגדר תירוץ ותמריץ לכתיבה, ופתאום, כשנגמר הזמן או הדף או משתרר השקט הזה שמשתרר כשכל האחרים בסדנה גמרו לכתוב – את מרימה את הראש ונזכרת, רק אז, שהיית אמורה לכתוב על אור ובעצם צללת לצללי-צללים.

אבל הגבולות האהובים עלי הם המגבלות הפנימיות שמטילה הכתיבה על עצמה, כביכול. אלה הן בעיקר מגבלות צורה ושפה, כאלה שמתגלות תוך כדי הכתיבה – חריזה, מקצב, בית, פזמון, זכר-נקבה ויחיד-רבים, למשל – ומגבלות שמטילים העלילה, הז'אנר, קהל היעד.

לפעמים זה נפלא, אבל לא תמיד זה עובד. היה לי שיר אחד. שיר ילדים שהיה לו נושא והיתה לו צורה, או למען הדיוק רציתי שתהיה לו צורה מסוימת, וזה לא הצליח. בשני הבתים הראשונים זה עוד איכשהו עבד: א,ב,א,א – שורה ראשונה שמתחרזת עם השלישית והרביעית, שורה שנייה שמתחרזת עם השורה השנייה בבתים הבאים. גם על המקצב הפנימי המדויק הצלחתי איכשהו לשמור. אבל הבית השלישי היה סרבן. בשום אופן לא הצלחתי לכופף אותו לתבנית הזאת. בסופו של דבר מסגרת אחרת, חיצונית, הצילה את השיר – מסגרת הזמן: התחייבתי לתת אותו עד תאריך מסוים. הפכתי בו והפכתי בו ולבסוף הפכתי אותו לשיר בעל חריזה "משעממת" – א,ב,א,ב – והגשתי אותו. בגבולות הזמן, קהל היעד והנושא, ובמגבלות הצורה, המקצב והחריזה (החדשים) – יצא שיר. אחר ממה שחשבתי שאני רוצה, אבל בלי ספק טוב יותר מהנוסחים הקודמים שלו.

והרשימה הזאת? היא כבר חרגה מגבולות העמוד האחד שהקצבתי לה, והדד ליין עבר, ועוד לא דיברתי על מגבלת חלל, ועל איך שהעלילה מכריחה אותי להישאר בגבולות הסביר ולתהות בלי הרף מה הם, ועל גבולות הז'אנר והרצון הדוחק תמיד לחרוג מהם (סקס בספר נוער! אמהות רעות בשירי פעוטות!*) – וזהו. הגבול השרירותי ביותר נעמד מולי כמו חומה בצורה: צריך לבשל ארוחת צהריים.

_________________________________________________           

*דוגמה לשיר ילדים שחרג מגבולות הז'אנר:

אמא שלי כל היום רק כועסת,
לכן אני מתחבאת במרפסת,
כי אמא שלי צועקת עלי
ונמאס לי ודי.

אני מסתלקת ולא אחזור,
כי אמא שלי תמיד במחזור.
היא אפילו הרביצה לי פעם! הנה, כאן
נשאר לי סימן.