ללוש את ההתנגדות

לא תמיד אפשר לעקוף את ההתנגדות לכתיבה, להתעלם ממנה, לשחד אותה בקפה. לפעמים אפשר רק להיות אתה, לתת לה תשומת לב. 

להגיד לה כל פעם מחדש:

"שלום! מה שלומך היום? אני רואה ששוב באת לבקר. אולי אפילו תרצי להישאר. אולי את צריכה ממני משהו, אולי את חוששת ממשהו. ממה את חוששת? מה עלול לקרות לי אם אכתוב?"

אין לדעת מה היא תשיב אם רק נקשיב. אבל זה בדיוק העניין: אף פעם אין לדעת מה יגידו לנו אם נקשיב באמת. אם נקשיב בלב פתוח, בראש פתוח, לחברה שלנו, לבנזוג, לילד, להורה. אין לדעת. וכשלא יודעים – שם מתחילים לקרות דברים. שם יש תנועה. יש רצון לדעת, יש סקרנות, וככה, מעצם ההקשבה, נוצר שינוי.

וגם אם נשמע שוב ושוב אותם דברים –

"אני לא רוצה לכתוב. לכתוב זה לא כיף. זה משעמם. אני פוחדת להשתעמם, להתאמץ לחינם, כי הרי לעולם לא אגמור את הספר הזה, זה כבר ברור, הוא כזה גרוע, וגם אם הוא היה טוב לא היו רוצים לפרסם אותו, ובכלל, כתיבה זה לא פרנסה ואני צריכה עכשיו כסף, לא תחביב מטופש. ומי אמר שהכתיבה כשלעצמה מתגמלת? ומי שהבטיח לי שהתהליך נעים – זאת היית את, לא?! – מי שהבטיח את זה פשוט שיקר. אין בזה שום דבר נעים, איזה מין שטות, זה כל כך לא נכון, תמיד את מנסה לשכנע אותי, ואת גם הבטחת שנתַרגל ונִתְרגל וזה לא יכאב יותר, אז למה כל פעם מחדש אני צריכה לעבור את הסיוט הזה?"

גם אם נשמע אותם שוב ושוב, ההקשבה תעזור.

כי ההקשבה לשה את ההתנגדות ומרככת אותה. היא מוציאה לה את המיץ וסוחטת ממנה את הדמעות. היא אומרת: "אני כאן בשבילך. אנחנו כאן בדבר הזה, בחיים האלה, אנחנו כאן ביחד. אנחנו לטובתנו. את לא נגדי ואני לא נגדך. אנחנו באותה הגדה, ואם עכשיו קצת יבש פה בגלל הקיץ, או חם ולח בגלל הים, או קר ועגום בגלל הסתיו – זה לא כל כך נורא. אנחנו יודעים שעכשיו זה ככה כי אנחנו יודעים שזה יכול להיות גם אחרת. בעוד כך וכך הנחל יזרום והכל יוריק פה, ואחר כך יפרח, ויוציא פירות. אני אכתוב ויהיה לנו טוב."

המורה שלי להתמקדות, יסכה שומר, מדברת על "תמונת השלם". החיסרון מעיד שאנחנו יודעים איך הדבר יכול להיות כשזה מושלם; החיסרון הוא ההוכחה לקיומה של השלמות. ואם אני מלבישה את הרעיון הזה על הכתיבה – מתוך ההתנגדות לכתיבה אני יכולה להסיק שיש רצון לכתוב. אני יודעת שיכול להיות לי טוב אם אכתוב. מתוך כך אני יכולה גם להודות להתנגדות על שעלתה ובאה ושיתפה אותי בחששותיה וגילתה לי שאני בעצם יודעת כמה טוב יהיה לי פשוט לכתוב.

הנה, כתבתי. זה אמנם לא מה שהתכוונתי לכתוב, לא מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב, אבל הקשבתי ומתוך ההקשבה זה נכתב. וזה היה נעים. נעים לכתוב. נסו בעצמכם!

         

אז מה באמת עושים בסדנאות כתיבה?

לא מזמן פגשתי את א' במפגש חברות. לא התראינו מזמן ולא היינו מאוד מעודכנות זו בחיי זו, אבל היא ידעה דרך הפייסבוק שהתחלתי בשנתיים האחרונות להנחות סדנאות כתיבה, וככה אמרה לי:
"ידיד שלי דווקא רצה ללכת לסדנה, אבל אז אמרתי לו, 'מה אתה צריך את זה, תבוא לשם, כל מיני אנשים שאתה לא מכיר יקראו כל מיני דברים משעממים שהם כתבו בבית ואתה תצטרך להקשיב לזה, ואחר כך אתה תצטרך לקרוא משהו שאתה כתבת בבית, ואז כולם יבקרו אותך ויגידו לך איך היית צריך לכתוב את זה כדי שזה יהיה יותר טוב... עזוב, מה אתה צריך את זה?'"

האמת, הייתי כל כך מופתעת שזה מה שהיא חושבת שעושים בסדנת כתיבה שלרגע פשוט בהיתי בה וחשבתי כמה חבל ששפכה מים קרים על גחלת הרצון לכתוב שהבהבה אצל הבחור ההוא, יהיה מי שיהיה, ואולי כיבתה אותה לעד.
אבל כעבור רגע נזכרתי שבעצם, אני עצמי חשבתי ככה על סדנאות כתיבה, ולכן אף פעם לא רציתי להשתתף בסדנה כזאת.
לא, למען האמת זה לא מדויק: פעם דווקא רציתי, וגם השתתפתי בסדנת כתיבה. זה היה לפני המון שנים, עם סופרת שאני מעריצה עד היום, אבל למרות כל מה שקיבלתי ממנה בסדנה ההיא - שזה, בעיקר, ההיכרות האישית עם סופרת גדולה ועם הגישה שלה לטקסטים - לא הייתי חוזרת על זה היום. אפילו לא אִתה.
כי מה שעשינו שם, בסדנה, היה דומה מדי למה שתיארה אותה חברה שלי לידיד שלה מהסיפור שלעיל. ורוב הזמן - זה לא היה מאוד כיף.

אז נשמתי עמוק והסברתי לחברה ההיא את מה שאמר לי אחי כששאלתי אותו אם הוא היה בא לסדנת כתיבה:
"יש שני סוגים של סדנאות," אמר אחי. "אחד..." - טוב, אתם כבר יודעים, זה הסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, ואחי, מתברר, היה גם בכאלה - "והסוג השני זה הסוג שכותבים בו בזמן הסדנה, המנחה נותנת תרגילים וכולם כותבים ואחר כך מי שרוצה קורא. את הסוג הזה אני אוהב ואני הולך לסדנאות כאלה כל הזמן," אמר אחי.
"סדנאות כאלה אני עושה!" אמרתי לו, לאחי, וזה מה שהסברתי לא':

בסדנאות מהסוג שאני עושה אנשים (וגם אני איתם) בעיקר כותבים. אני מביאה שניים-שלושה או יותר תרגילים לכל סדנה, תרגילים שעוזרים לכתיבה להתניע, שמכניסים אותנו למצב של כתיבה, בלי לדאוג אם זה טוב או מביך או מה יגידו, כי אין מה לדאוג. כולם יודעים שזה רק תרגיל, וכמו שאנחנו לא מצפים מעצמנו בשיעור יוגה שנעשה כל תרגיל ותרגיל בצורה מושלמת, ובעצם העיקר הוא עצם התנועה וההנאה שגורמת לנו ההפעלה של הגוף שלנו - כך גם תרגול הכתיבה: מהר מאוד אנחנו מתחילים ליהנות מעצם הכתיבה, הנעת היד על הדף, חיפוש המלה המדויקת, ההיזכרות בתחושות ובמאורעות והעלתם על הכתב, והקסם הזה שקורה, לרגעים, כשהכתיבה זורמת ממלה למלה, ממשפט למשפט, ואני מרגישה כמו... כמו כשאחרי המון תרגול בשיעורי היוגה פתאום הצלחתי, לכמה שניות, לעמוד על הראש.

"אה, באמת? זה מה שעושים בסדנת הכתיבה שלך? טוב, אני באמת אגיד לו להתקשר," אמרה א'.

אגב, וכאן אני ממשיכה להרהר ומשאירה את א' ואת אחי כל אחד במקומו (שאציע להם לשתות קפה ביחד?) - הכתיבה  בסדנה יחד עם המשתתפים היא, בשבילי, אחד הדברים הכי פוריים שאני עושה בקשר לכתיבה שלי. גם לי, כמו להרבה אנשים, שחלקם מגיעים לסדנאות הכתיבה (או פונים אלי לליווי אישי בתהליכי כתיבה), גם לי קשה לכתוב. ויותר משקשה לי לכתוב קשה לי להתיישב לכתוב (שהרבה פעמים זה הקושי האמיתי, אבל על כך בפעם אחרת).
אז בסדנאות אני כותבת, וזה יכול להיות תרגיל שכבר נתתי אותו בווריאציה כזאת או אחרת בסדנאות קודמות ובכל זאת אשב ואכתוב אותו שוב, כי אני יודעת שהפעם יעלה משהו חדש... אני כותבת כי זאת פשוט הזדמנות מעולה בשבילי לכתוב.

ועוד אגב אחד לסיום: זה שאני כותבת בסדנאות מכריח אותי להתחדש כל הזמן, גם כי אני רואה איזה תרגיל מעולה ואיזה קצת צלע, וגם כי עד שסוף סוף מצאתי לי עיסוק שאני כל כך נהנית ממנו - ממש לא מתחשק לי להשתעמם.