כשאני מנחה סדנת כתיבה, כמעט תמיד אני כותבת יחד עם כולם את התרגיל שנתתי, ואחר כך לפעמים קוראת אותו בקול בסבב הקריאה, עם כולם. אני מרגישה
שהחשיפה של חוסר השלמות של המלים שלי היא הצהרת אמון.
אני מאמינה בכתיבה, אני אומרת לשאר הכותבים שנמצאים אתי באותו הרגע. אני מאמינה שהיא חשובה לא רק בגלל הפירות שלה –
המלים, המשפטים, השירים, הסיפורים, המאמרים וכו' – אלא גם כשלעצמה. הקריאה בקול של
תרגיל ערום, שלא עבר עריכה ושכתוב ואפילו לא קיבל את חותמת האישור, את ויזת המעבר
ממני החוצה, היא צעד אל מקום לא בטוח, אולי אפילו מסוכן. ולכן היא צעד של אמונה.
אני חושבת על מעבר הגבול האחרון שהייתי
בו, כבר עברו מאז כמה שנים, מעבר הגבול בטאבה.
להבדיל משדה התעופה, שלוקח אותנו
לחו"ל עוד לפני שעלינו למטוס באמצעות החגיגיות והזרוּת שבו, באווירת הנופש
המאורגן שבו, בתחושת החו"ל של חנויות הדיוטי-פרי, להבדיל מכך מעבר הגבול
בטאבה הוא מקום מלא פחדים. כמעט כתבתי "מלא הבטחה", ובאמת הוא מלא
הבטחה, אבל איכשהו, אצלי לפחות, מתלווה להבטחה הזאת גם תחושת פחד מעורפלת.
אני נזכרת בפעם הראשונה שנסעתי לסיני
אחרי שחזר לשם השלטון מצרי. נסענו שני זוגות לשארם א-שייח', ומעבר הגבול היה צמד
קראוונים לוהטים בצד הישראלי ועוד אחד או שניים בצד המצרי, ואת החבר של החברה שלי
עיכבו וחיטטו לו בכל התיק. אני לא זוכרת אפילו אם זה היה בהלוך או בחזור, בצד
הישראלי או המצרי. הוא והיא התבדחו על זה שיש לו מין פרצוף כזה שתמיד עוצרים
במעברי גבול, וכעבור כל השנים אני עדיין יכולה לחוש שמתחת להתבדחות שכן הפחד הקדום מפני הלא-ידוע. פחד מפני הרשויות – אלה שיודעות את מה שאתה לא יודע, אלה שבידיהן הכוח להרשות או
לאסור.
אולי זאת אחת הסיבות שאני כותבת וקוראת
יחד עם המשתתפים בסדנאות: כדי להיות בטוחה שלעולם לא אהיה בצד שמפחיד אחרים, בצד
שבידו הידע והכוח.
לא, אני מעדיפה להיות בצד שפותח את
המזוודה שלו בלב רוטט, גם אם זה באמת מפחיד ואפילו מסוכן. אני מעדיפה להיות בצד
הפגיע, שלא בטוח ולא יודע – אבל מאמין.
כמו שתמיד האמנתי וגם היום אני מאמינה
(אפילו שלא הייתי שם כבר שנים) שמעבר לגבול בטאבה שוכנים חופי סיני, ובתוך מי הים
אפשר לראות דגים ואלמוגים בצבעים מופלאים והשקט שם עמוק ממה שביכולתי לדמיין כרגע.
***
ואלה סדנאות הכתיבה שנפתחות באוקטובר, אחת למבוגרים והשנייה לילדים:
